מעשני הסיגרים המפורסמים בעולם
מאת עו"ד עופר שחל
אחת הסיבות שהפכו עישון סיגרים לסמל סטטוס, מעבר לתענוג עצמו, היא המפורסמים שעישנו ומעשנים סיגרים. לא אותם סלבים שמצטלמים עם סיגר ענק בפה, כפוזה של הצלחה ויוקרה, אלא אותם אייקונים בעלי סטייל וטעם טוב, שסיגרים היו או הינם חלק חשוב בחייהם. אלה עבורי האייקונים שבזכותם עישון סיגר איכותי הוא נחשק כל כך:
צ׳רצ׳יל
בלי ספק, מעשן הסיגרים המפורסם ביותר בעולם. קשה בכלל לדמיין אותו בלי סיגר בפה. הסיגר האהוב ביותר על וינסטון היה Romeo y Julieta (רומיאו וג'ולייט), קובני כמובן. ואכן על שמו נקרא גודל "צ'רצ'יל" (7 אינץ' על רינג 47). צ'רצ'יל היה מעשן עוד טרם קם מהמיטה. אשתו הנאמנה (ואין כאלה כיום) היתה מלבישה עליו סינר בעודו במיטה, כדי שהאפר לא יהרוס את פיג'מת המשי שלו, היתה מכינה לו את הסיגר הראשון של היום, קפה קטן וכן גם כוסית ראשונה של ויסקי. במהלך יום רגיל אחד היה צ'רצ'יל שותה 3-4 כוסות ויסקי, כוס קוניאק לפני השינה, כוסות שמפניה בלי לספור וכעשרה סיגרים גדולים ביום! יש לציין כי הוא לא היה מעשן אותם עד הסוף, הוא היה לועס אותם וחלק מהזמן פשוט מחזיק בפה סיגר כבוי. בכל מקום בו היה נמצא היו מלא מאפרות עם חצאי סיגרים... בבית שלו היה חדר איחסון ענק בתנאי לחות טובים עם לפחות 3,000 סיגרים בו זמנית. צ'רצ'יל בהבדל ממעשני סיגרים רבים, היה נדיב וכל אורח שרצה היה מקבל סיגר. אורח חייו של וינסטון לא היה בריא בלשון המעטה, מעבר לעישון סיגרים ושתייה חריפה הוא גם אהב מאוד לאכול, ועדיין הוא הגיע צלול וחזק לגיל מופלג. בגיל 90 שאלו אותו מה הסוד שלו, והוא אמר כך: TWO WORDS : NO SPORT
פידל קסטרו
לא מפתיע כמובן שפידל היה חובב סיגרים קובניים. למעשה הוא כנראה מי שעודד את היצור של קוהיבה COHIBA לאחר שטעם של סיגר שגולגל עבורו היה טעים לו במיוחד. הוא אהב אותם בכל הגדלים ובעיקר היה חביב עליו ה-Lancero שזה בעצם פנאטלה, כלומר צר וארוך. קסטרו הבין שאוצר הטבע הכי גדול בקובה זה הסיגרים והוא הלאים את היצור כאשר עלה לשלטון, העיף את היצרנים הפרטיים ובעצם גרם בלי כוונה לפיתוח תעשיית סיגרים איכותיים עבודת יד מחוץ לקובה, בעיקר ברפובליקה הדומיניקנית, ניקרגואה והונדורס. "בזכותו" יש לא מעט מותגי סיגר קובניים מהמשובחים ביותר שמיוצרים מחוץ לקובה תחת שם זהה, עם קווי דמיון למקור הקובני. זירעי הטבק נלקחו מקובה, שיטות ההכנה גם הן הועתקו והקירבה הפיזית לקובה ותנאי מזג אוויר דומים, הביאו ליצור סיגרים ברמה גבוהה מאוד גם מחוץ לקובה, לרבות תחת הלייבלים המוכרים כמו קוהיבה, מונטה קריסטו ועוד. עדיין לטעמי אין כמו המקור והטעם המיוחד של סיגר קובני איכותי הוא בלתי ניתן לחיקוי, כנראה בעיקר בשל האדמה המיוחדת בקובה. צריך להיזהר מחיקויים וזיופים גם כאשר נמצאים בקובה ורוכשים סיגרים ממקומות בלתי מורשים ובלתי מוסמכים. יש הטוענים שלפחות שמונים אחוז מהסיגרים הקובניים שנמכרים בעולם הם זיוף!קסטרו היה מעורב אישית בתעשיית הסיגרים. הוא למשל היה נוהג לתת במתנה לאורחים חשובים ממדינות העולם קופסא מהודרת של טרינידד ולימים זה הפך כל כך מבוקש שהמותג החל גם להימכר בשוק החופשי.
זינו דווידוב
המעשן הכי אהוב עלי מכל הבחינות זה דוידוב. דוידוב היה בעצם מי שגילה את הסיגרים הקובניים לעולם. זה הופך אותו בעיני לאדם הכי חשוב מאז ומעולם בעולם הסיגרים. הוא גם המציא את קופסאות וחדרי היומידור. אני ממליץ מאוד לקרוא את הביוגרפיה שלו. אדם חכם, בן למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה שהגיעו לשוויץ. שם, בג'נבה, היתה לאבא שלו חנות טבק קטנה. המאפיין את דוידוב היה כל חייו רק דבר אחד: איכות. אין פשרות. הולכים רק על האיכות הגבוהה ביותר! המוטו שלו היה תעשן פחות אבל טוב יותר. הוא עצמו לא היה מעשן יותר מסיגר אחד או שניים ליום, כדי לא לשחוק את ההנאה. בהתחלה הסיגרים שלו היו בקובה, הוא רכש את הקרקע הכי טובה במיקום הכי טוב ובדק בעצמו את האיכות של הסיגרים שנושאים את שמו. סיפור מאוד מפורסם הוא שפעם נתנו לו לעשן לצורך טעימה סיגר מהיבול החדש, הטעם לא היה מספיק משובח והוא הורה מיד לשרוף את כל היצור – מאה אלף סיגרים! בספר שלו הוא גם מסביר איך מעשנים סיגר. הכל רגוע ובנחת. לא צריך לפמפם סיגר גדול יותר מ 2-3 פעמים בדקה. אין מה למהר. כאשר פידל עלה לשלטון, ניסה דוידוב להגיע איתו להבנה אבל עד מהרה הבין שלפידל יש אג'נדה אחרת ואז יצא דוידוב מקובה בהפסד גדול, אבל הוא לקח את זירעי הטבק שלו והעביר את היצור להונדורס ואח"כ גם לרפובליקה הדומיניקנית, ושם עד היום מיוצרים הסיגרים של דוידוב או תחת השם זינו והם הסיגרים הכי איכותיים מחוץ לקובה ואף עולים באיכות על חלק מהמותגים הקובניים. הסיגר האהוב על דוידוב היה Signature No. 2 - זה פנאטלה (Panatela), ואין טוב ממנו.
מייקל ג׳ורדן
תעשיית הסיגרים צריכה לומר הרבה תודה לג'ורדן, עוד מימי האליפות הראשונה שזכה בה באנ.בי.איי שבה לצד הגביע הנוצץ הוא ניראה עם סיגר גדול וכאשר את זה עושה בגלוי הספורטאי הגדול בעולם ברגע הכי גדול שלו, זה חודר גם לקהלים שבינם לבין סיגרים אין כלום. התמונה זו שראו מאות מליונים גרמה לזעזוע בין העולם הבריא והספורטיבי שמייקל הוא הדמות הכי מובהקת שלו, לבין העולם הנהנתני והלגמרי לא בריאותי. תמונה בלתי נשכחת שלדעתי תרמה תרומה מכרעת לזינוק של הסיגרים הקובניים בעולם. ואת זה מייקל עשה בחינם, ללא חוזה חסות כמו מול נייקי.... הסיגר האהוב ביותר על מייקל ג'ורדן הוא Partagas Lusitania . טעם משובח ביותר בלי ספק, זה באמת סיגר נפלא. לא פלא שמייקל בוחר בסיגר הכי ארוך והכי גדול, דאבל קורונה.
היצ'קוק
אלפרד היצ'קוק היה תמיד עם סיגר ביד גם במהלך העבודה על סט הצילום. כמובן שכיום זה לא היה אפשרי ומי יודע איך זה היה משפיע על סרטיו. אלפרד אהב מונטקריסטו . טעם טוב. כשהיה לו זמן היה מעשן את הארוכים, מספר 1 אבל רוב הזמן היה מעשן את מספר 5 ואני חייב להודות שזה גם הגודל המועדף עלי ביום יום: Petit Corona
ג'ורג' ברנס
אחד האנשים היותר מצחיקים ושנונים גם בחייהם ולא רק בעבודתם. קומיקאי חכם וציניקן שהיה תמיד עם סיגר גדול ביד או בפה. הסיגר האהוב עליו היה דווקא Producto El (מדגם Queens). זה סיגר זול שהיה מאוד פופולארי בארצות הברית. בהתחלה עוד היו מייצרים כאלה מעלי טבק קובניים ובעבודת יד אבל מהר מאוד היצור הפך לתעשייתי . ברנס היה מעשן כבד מאוד שהגיע עם חיוך גדול לגיל 100. כשנפטר, משאלתו האחרונה הייתה להיקבר עם שלושה סיגרים בכיס...
גראוצו מרקס
הקומיקאי הענק הזה הפך את הסיגר לתו ההיכר ולחלק מהדמות הקומית שלו. הוא לא היה מעשן כבד (נהג לעשן 2 סיגרים ביום, אחד אחרי ארוחת צהרים והשני אחרי ארוחת הערב) אבל היה לו טעם טוב ויקר. הסיגר האהוב ביותר עליו היה ה-Dunhill 410. בשנותיו המוקדמות, כשלא היה לו כסף, הוא עישן סיגרים זולים של חמישה סנט, ובהמשך חיבב גם את המותג הקובני La Preferencias.
זיגמונד פרויד
פרויד היה מעשן כבד (כ 20 סיגרים ביום!) וחילק זמנו בין סיגרים למקטרות, כלומר תמיד היה לו משהו בפה. היתה לו פחות נגישות לקובניים (צריך לזכור שמדובר בתחילת המאה ועשרים, כלומר כשלושים שנה לפחות לפני שבעולם הבינו מה זה באמת סיגר קובני) ולכן נאלץ רוב הזמן לעשן סיגרים הולנדיים (ליליפוטנוס) ואוסטריים (טרבוקו) וכאשר כבר הצליח לשים יד על קובניים זה היה בעיקר דון פדרו או ריינה קובנה.בסופו של דבר הוא חלה בסרטן הפה בגיל 67 ועבר טיפולים אבל המשיך לעשן עד יום מותו בגיל 83.
דמי מור
ולקינוח: אולי זה גם גימיק תקשורתי אצלה אבל זה בטוח מצטלם יפה. לפני כמה שנים היה לשחקנית דמי מור ראיון מפורסם במגזין סיגר אפיסיונדו ושם היא סיפרה שהיא מעשנת בעיקר סיגרלות ומעדיפה קוהיבה או מונטה קריסטו . אשה כלבבי.
הערות
