את חיים חפר הכרתי לפני 25 שנים, בין הריחות העמוקים של חנות הסיגרים. פעם בשבוע, כמו שעון, הדלת הייתה נפתחת וחיים היה נכנס.
זה היה טקס קבוע. בצד תמיד חיכה לו בקבוק הוויסקי שלו. לא היה סיכוי שהוא ייצא מהחנות בלי כוסית אחת או שתיים, ובלי כוס אספרסו חזקה שתסגור את הביקור.הזמן עבר, והחנות הפכה לעדות חיה לשנים שנקפו.
בהתחלה הוא הגיע בהליכה קצרה מביתו .
אחרי כמה שנים הגיע נשען על מקל הליכה.
אחר כך, כבר נעזר בקטרין המטפלת המסורה.
ולבסוף, הגיע על כיסא גלגלים.הגוף אולי נחלש, אבל הרוח נשארה איתנה. בכל ביקור כזה זכינו בהצצה אל ההיסטוריה. סיפורים חיים מ-1948, זיכרונות על כל ה"מי ומי" של המדינה שבדרך, סיפורים שרק איש כמוהו ידע לספר בחיוך ממזרי.
כל שנה חיים היה מביא בקבוק שמן זית מהעצים בבית בכרם מהרל
בסוף, השנים הכריעו גם את הנסיעות הקצרות אלינו. הוא הפסיק להגיע. הטלפון היה מצלצל, ואנחנו היינו אורזים את הסיגרים הקבועים ומביאים לו אותם ישירות לדירה ברחוב ארלוזרוב בתל אביב.חיים חפר הלך לעולמו, אבל אצלי בחנות, הריח של הסיגרים והוויסקי תמיד מחזיר אותי לאותו ענק תרבות. איזה איש. המון מחשבות, והרבה געגועים.
חיים אהב מאד סיגרים קובנים
